בפסק דין אשר ניתן לאחרונה, נדון מקרה בו עובדת הועסקה כמזכירה בעיריית ירושלים החל משנת 1998 בהיקפי משרה משתנים. מיום 1.2.03 עד ליום 14.8.05 הועסקה העובדת באופן קבוע בהיקף 100% משרה, והחל מיום 15.8.05, לבקשתה, הופחתה משרתה ל 80%. למרות הפחתת המשרה, המשיכה העיריה לשלם לעובדת שכר לפי  היקף של 100% משרה.

רק בסוף שנת 2010, כאשר העובדת ביקשה להפחית שוב את היקף משרתה ל- 50% משרה, נתחוור לעירייה כי שילמה לעובדת שכר עודף במשך 5 שנים, והיא החלה לקזז משכרה את עודפי השכר אשר שולמו לה. בטרם הקיזוז לא נשלחה כל התראה בכתב לעובדת על הכוונה לקזז את התשלומים ששולמו לה ביתר משכרה.

יצוין כי בחודשים הראשונים קיזוזי השכר העמידו את העובדת במצב שכל שכרה קוזז, ושולמו לה לפנים משורת הדין, דמי מחיה על סך של 1500 ₪ לחודש. למרות הצעת העירייה, העובדת סירבה להעלות את היקף משרתה בחזרה.

החל מחודש אוגוסט 2012, ולמשך 24 חודשים החלה העירייה להפחית משכרה של העובדת על חשבון החוב – סך של 1,165 ₪ בחודש.

לפיכך, הגישה העובדת תביעה לבית הדין האזורי לעבודה, בין היתר, להשבת הכספים אשר העירייה ניכתה משכרה ולפיצויי הלנת שכר.

בית הדין התרשם כי העובדת הייתה מודעת לכך שקיבלה שכר מעבר למגיע לה, ובחרה בחוסר תום לב שלא לידע את העירייה על כך ולקבל כספים שאינם מגיעים לה.

לכן, קבע בית הדין כי חרף העובדה שחוק הגנת השכר מתיר ניכוי חוב של עובד למעסיק רק בהתחייבות בכתב של העובד, העירייה זכאית הייתה לנכות את העודפים ששולמו לעובדת מידי חודש בחודשו עד לסילוק החוב, ומנגד העובדת אינה זכאית להשבת הסכומים שקוזזו משכרה.

יחד עם זאת נקבע כי העירייה הפרה את אחת מהוראות חוק הגנת השכר, לפיה במהלך תקופת עבודתו – חל איסור לנכות משכר העובד על חשבון חוב למעסיק, יותר מרבע משכר עבודתו. בית הדין התייחס לניכוי אשר מעבר לרבע משכר העבודה כשכר מולן ופסק לעובדת, בהתחשב בתקופת ההתיישנות שחלה על חלק מהניכוי, פיצוי הלנת שכר על סך של 9000 ₪.