בית הדין הארצי לעבודה, בהרכב מורחב קבע הלכה חדשה בשאלת הכרה ביחסי עובד ומעסיק בדיעבד, לרבות אופן חישוב הזכויות ביחס למי שהוכר בדיעבד כעובד.
נקבע כי כאשר בית הדין מחליט כי התקיימו יחסי עובד ומעסיק בין נותן שירותים למזמין שירות, יבוצע חישוב זכויותיו של נותן השירותים בשני שלבים:
שלב ראשון – ככל שהמעסיק מוכיח שלו היה נותן השירותים מועסק אצלו כעובד הוא היה מקבל שכר נמוך מהתמורה הקבלנית ששולמה לו, בית הדין מבצע השוואה בין התמורה הקבלנית ששולמה לבין השכר והזכויות הסוציאליות שהיו מגיעים לו כעובד (באותו תפקיד ובאותה דרגה) כולל עלות המעסיק. עלות המעסיק כוללת את הזכויות הסוציאליות המוקנות בחוקי העבודה ובצווי ההרחבה הכלליים (חופשה, חגים, דמי הבראה, מחלה, פיצויי פיטורים, הפרשות לפנסיה, נסיעות וכו'), זכויות סוציאליות נוספות המוקנות באותו מקום עבודה, וכן את דמי הביטוח שיש לשלם בגין עובד שכיר למוסד לביטוח לאומי.
לפי תוצאות ההשוואה נבחנת הזכאות לפיצוי כספי. ככל שהמעסיק אינו מוכיח שכר חלופי כזה, זכויותיו הסוציאליות של נותן השירותים תחושבנה לפי התמורה שקיבל בפועל.
שלב שני – בין אם ייפסק פיצוי לפי השלב הראשון ובין אם לא, תבחן זכאותו של נותן השירותים לפיצוי לא ממוני לפי שיקול דעתו של בית הדין. נקודת המוצא היא שיפסק לעובד פיצוי לא ממוני, אלא אם המעסיק ישכנע כי בנסיבות המקרה אין לעשות כן. גובה הפיצוי ה"לא ממוני" ייגזר מהעובדה לפיה במקרה הרגיל זכאי זכויות בעלות ערך כלכלי שאינן ניתנות לכימות, כגון מגבלות על פיטורים, אפשרויות קידום, ביטחון תעסוקתי, השתלבות חברתית במקום העבודה וכו'.
בנוסף, בגובה הפיצוי הלא ממוני יפעיל בית הדין שיקולי מדיניות משפטית בהתאם למקרה הקונקרטי. שיקולים כאלה יכולים להיות הרתעה אפקטיבית של מעסיקים מפני סיווג מוטעה, מידת חוסר תום הלב מצדו של המעסיק או מצדו של העובד ונסיבות המצביעות על ניצול חולשתו של העובד על ידי המעסיק על מנת לשלול ממנו את זכויותיו, משך ההתקשרות ועוד.
