העובדת, עבדה בפיצרייה בבעלותו ובניהולו של המעסיק במשך שלושה חודשים, והתפטרה.

לטענת העובדת, אשר הייתה בת 18 כשהחלה לעבוד אצל המעסיק (גבר בן 53, אב לילדים וסב לנכדים), היא נפלה קורבן למסכת של הטרדות מיניות מצד המעסיק במסגרת יחסי העבודה.

לטענתה, מסכת ההטרדות כללה, בין היתר, הערות והתייחסויות רבות, חוזרות ונשנות, בעלות אופי מיני בוטה, והגיעה לשיאה בשני אירועים בהם נגע בה וביצע מעשים מגונים. לאחר האירוע השני חדלה העובדת להגיע לעבודה.

בשל מסכת ההטרדות המיניות מהן סבלה ואשר אילצו אותה להתפטר מהעבודה, הגישה העובדת את התביעה, אשר עיקרה הפרות של החוק למניעת הטרדה מינית.

כמו כן, דרשה העובדת פיצויי מכוח חוק שוויון הזדמנויות בעבודה בגין הפליה על רקע מין, וכן פיצוי בגין אי הנפקת תלושי שכר ובגין אי מסירת הודעה לעובד על תנאי עבודה.

המעסיק הכחיש את טענות העובדת נגדו והפנה אצבע מאשימה כלפיה כמי שניסתה לכבוש את ליבו וחיזרה אחריו באופן אובססיבי. עוד טען המעסיק, כי התנהגותה של העובדת הובילה בסופו של דבר ל"מעין מערכת יחסית זניחה… על בסיס הסכמות הדדיות", כלשונו.

כמו כן, הכחיש המעסיק את הטענה כי העובדת הופלתה בשל היבט כלשהו, וטען כי לעובדת שולם מלוא שכר העבודה לו הייתה זכאית.

לאחר ששמע את עדויותיהם, ציין בית הדין כי עדותה של העובדת הייתה עקבית ומהימנה יותר מעדות המעסיק.

לעניין קיומם של יחסי מרות בין הצדדים ציין בית הדין כי אין חולק כי המעסיק היה הבעלים והמנהל בפועל של הפיצרייה בה עבדה העובדת, הוא אשר קיבל אותה לעבודה, שילם לה את שכרה, ולצדו בוצעה העבודה בפועל. מדובר היה בבחורה צעירה, אשר הייתה זקוקה לכסף על מנת לממן את שיעורי הנהיגה שלה. בנוסף, העובדת עברה חוויות קשות בתוך המשפחה, אשר יתכן שכללו גם הטרדות מיניות, והיא ראתה במעסיק, גבר בשנות ה-50 לחייו, דמות אב שניתן לסמוך עליה, ושיתפה אותו במצוקות שחוותה.

בנסיבות אלה נקבע, כי לא רק שהתקיימו יחסי מרות מכוח העובדה שהעבודה אצל המעסיק הייתה מקור ההכנסה היחיד של העובדת אותה עת, אלא שהרקע האישי הרגיש של העובדת חייב זהירות כפולה מצדו של המעסיק והטיל עליו אחריות לנהוג בעובדת בזהירות ובאופן שתואם את נסיבותיה האישיות. לאור האמור, סבר בית הדין כי התקיים היסוד של ניצול יחסי מרות, ואף בהינתן הפרשי הגיל והרקע האישי של העובדת, אלה חייבו זהירות יתרה מצד המעסיק.

לעניין מסכת ההטרדות, העדיף בית הדין את גרסת העובדת וקיבל את טענתה לפיה הייתה חשופה למסכת של התבטאויות בעלות אופי מיני מובהק, אשר אין מקומן במערכת יחסים בין מעסיק לבין עובדת.

כמו כן, קבע בית הדין כי העובדת הוכיחה את שני האירועים בהם נגע בה המעסיק וביצע מעשים מגונים.

בסיכומו של דבר, התביעה התקבלה בעיקרה, ונפסק לטובת העובדת פיצוי מכוח החוק למניעת הטרדה מינית על סך של 180,000 ₪.

יצוין כי בית הדין דחה את התביעה ביחס להפרת חוק שווין הזדמנויות בעבודה וקבע כי אין לפסוק לעובדת פיצוי מכוח חוק שווין הזדמנויות בעבודה בנוסף לפיצוי שנפסק מכוח החוק למניעת הטרדה מינית.

כמו כן, חויב המעסיק בתשלום פיצויים בסך של 7,500 ₪ בגין הפרת חובותיו למסור לעובדת הודעה לעובד ולהנפיק בגינה תלושי שכר, וכן חויב לשלם לה הפרשי שכר.