התובעת עבדה במשך שנתיים וחצי כנהגת הסעות והייתה כפופה לנתבע, אשר הועסק בחברה במשך 20 שנה, והיה נשוי ואב לילדה.
זמן קצר לאחר תחילת עבודתה החלו השניים לקיים יחסי מין בהסכמה לתקופה של כשנתיים, וכאשר ביקשה העובדת להיפרד ממנו – סרב לכך מנהלה.
בהתאם לעובדות פסק דין, זמן קצר לאחר תחילת עבודתה דרש ממנה להגיע לביתו בזמן שאשתו לא בבית. העובדת אכן התייצבה לפי דרישתו, ומאותה שעה הייתה מזומנת לו בכל עת לפי דרישתו. מדובר היה ביחסי מין גרידא, כאשר נוצלו חולשתה ותלותה של העובדת.
לאחר כשנתיים גילתה משפחתה של העובדת את היחסים האסורים עם המנהל, ואז אזרה העובדת כוחות ודרשה להפסיק את הקשר עמו. בתגובה, המשיך המנהל באופן אובססיבי לעקוב אחריה, להתקשר לטלפון שלה, להצטרף לנסיעות בהן נהגה ואף להגיע לדירתה.
העובדת הגישה תלונה במשטרה, אך מנהלה המשיך לעקוב אחריה, להתקשר אליה, ולהשאיר לה הודעות קוליות בעלות אופי מאיים ומסרונים בעלי תוכן מיני. העובדת פנתה למשטרה, ולבקשתה, הוצאו למנהלה צווי הרחקה, ובמקביל – הוא הועבר לעבוד בסניף אחר. המנהל הפר את הצווים, ועל כך, כמו גם על הטרדה טלפונית, הוא הועמד לדין פלילי והורשע.
העובדת ציינה בבית הדין כי בילדותה הותקפה מינית. המטפל אשר טיפל בה העיד בבית הדין כי בשל מצבה הנפשי ופגיעותה המינית, יכול היה מנהלה לנצל את העובדת והיא נענתה לדרישותיו בהכנעה מוחלטת.
בעקבות הפרשה, ובשל מצבה הנפשי של העובדת היא נאלצה להתפטר מעבודתה, הפכה לבעלת נכות נפשית, והגישה את התביעה לבית הדין.
בית הדין קבע כי התובעת אכן הוטרדה מינית על ידי מנהלה, אשר ניצל את תפקידו כבעל מרות כלפיה. מכוח תפקידו יכול היה לדאוג לשפר את תנאי עבודתה, והבטיח כי כך יעשה אם תתמסר לו.
בית הדין פסק לעובדת פיצוי של 1,080,031 ₪ לפי החוק למניעת הטרדה מינית, בגין נזקיה, בגין הפסדי השתכרות וזכויות סוציאליות, ובגין הוצאות רפואיות, פסיכולוגיות ואחרות.
