במקרה הנדון מדובר בסנונית ראשונה של החלטת בית הדין לעבודה הנובעת ממחלוקת משפטית הקשורה להתנהלות מעסיקים ועובדים בתקופת משבר הקורונה.
האירוע נסב סביב עובד בן 63 שנים שהועסק במפעל גדול לייצור כימיקלים במשך 31 שנים בתפקיד מנהל מכשור ובקרה.
ביום 29.3.20 במהלך יום העבודה נודע לעובד כי נחשף לחולה קורונה מאומת ובהתאם להנחיית משרד הבריאות הוא נדרש להימצא בבידוד ליום עד 3.4.20. העובד עזב את המפעל, כאשר בינו לבין מנהלו סוכם כי יקדם משימות מביתו.
במהלך יום 1.4.20, בעודו עובד מהבית, התגלתה בעיה קריטית במערכת הבקרה במפעל, אשר עיכבה התקדמות בפרויקט חשוב שתחת אחריות העובד. לאחר ניסיונות לפתרון הבעיה מרחוק, הוא הגיע למסקנה כי אין מנוס מהגעה פיזית למפעל.
בסביבות השעה 22:30 בלילה, הגיע העובד למפעל, מבלי להחתים כרטיס נוכחות ומבלי לדווח על הגעתו למפעל לממונים עליו.
למחרת, קיבל העובד שיחת טלפון ממנהל משאבי אנוש במפעל, במטרה לברר את אירועי ליל אמש. מנהל משאבי האנוש הודיע לעובד במעמד השיחה כי הוא מוצא לחל"ת של שבועיים לאור הפרת חובת הבידוד. שלושה ימים לאחר מכן קיבל העובד זימון לשימוע ונטען כלפיו כי ביצע פעולה פלילית לאור הפרת צו משרד הבריאות, וכי עשה דין לעצמו והגיע למפעל ללא שנדרש לכך.
מספר שעות לאחר השימוע, הציע מנהל משאבי האנוש בחברה את תפקידו של העובד לאדם אחר מחוץ לחברה, ואף העביר אליו הסכם העסקה תוך שהצדדים מתחייבים לשמור על דיסקרטיות עד לתחילת עבודתו בפועל.
12 ימים לאחר מכן קיבל העובד הודעה על סיום העסקתו במפעל.
בתגובה הגיש העובד בקשת צו למניעת פיטוריו לבית הדין האזורי לעבודה בבאר שבע.
בית הדין החליט כי יש לתת צו המונע כניסתה לתוקף של הודעת הפיטורים וכל פגיעה במעמדו, והדגיש כי אף שסעד אכיפת יחסי עבודה הינו סעד חריג, זהו מקרה בו מוצדק להורות על מניעת פיטוריו של עובד.
בית הדין קבע כי נפלו פגמים בהליך סיום העסקתו של העובד, שכן הוא זומן לשימוע עקב מקרה חד-פעמי וייחודי לתקופת הקורונה, לאחר כשלושים שנות עבודה במפעל, בלא שנטען כי קדמה למקרה זה התנהלות בעייתית או חריגה כלשהי מצדו.
החלטת העובד להגיע למפעל נבעה ממניעים של טובת החברה ומתוך ידיעה ברורה ומוחלטת שאינו מסכן אף אחד. עוד נפסק כי נפלו פגמים בהליך השימוע, ומנהלי המפעל ראו בשימוע הליך פורמלי בלבד לאחר שהחליטו מבעוד מועד לפטר את העובד.
העובד נכנס למפעל בתום לב מתוך מטרה אחת, לברר בעיה, לנסות לפתור אותה ולעזוב את המקום. העובד שהה במפעל במשך דקות בודדות, ובמהלך שהייתו פגש עובד אחד בלבד ממנו היה מרוחק מספר מטרים.
בית הדין ביקר את התנהלות הנהלת המפעל וקבע כי עולה חשש כי ניצלה את תקופת החירום ששררה במדינה על מנת לפטר את העובד, שהינו בעל זכויות ותק של שנים רבות, ללא ששקלה לחיוב את תקופת העבודה הארוכה של העובד במפעל ואת גילו, ואף גייסה לו מחליף 12 ימים לפני שהודיעה לו אודות פיטוריו.
לאור האמור, החליט בית הדין על השבת העובד מיידית לעבודתו במפעל, ונפסקו לזכותו הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.
