במקרה שנדון לאחרונה בבית הדין עלתה שאלת גבולות האחריות של מעסיק במקרה של התנכלות בעובד מצד עובדים אשר אינם מועסקים על ידו באופן ישיר.
במקרה הנדון נתבעה החברה למתנ"סים – חברה ממשלתית, שמפתחת ומקדמת פעילות במתנ"סים השייכים לרשויות המקומיות.
התובעת הועסקה כשנתיים וחצי כמנהלת מתנ"ס ישירות על ידי החברה למתנ"סים, בעוד שאר עובדי המתנ"ס הועסקו על ידי עמותה שהפעילה את המתנ"ס.
בתקופת עבודתה, נאלצה המנהלת להתמודד עם קשיים כלכליים וניהוליים בהם היה מצוי המתנ"ס עוד טרם תחילת עבודתה, ובהמשך גם עם סביבת עבודה שכללה התנהגויות אלימות ופוגעניות כלפיה מצד שלושה עובדי מפתח במתנ"ס.
עובדים אלה התנכלו לה, נהגו כלפיה באלימות, המרידו עובדים אחרים נגדה, הפריעו לה לקיים מדיניות של עבודה מסודרת על פי נהלים וגרמו להכשלתה בתפקיד שהסתיימה בפיטוריה, לטענתה שלא כדין ותוך העסקה פוגענית.
נפסק כי אף על פי שעדיין אין חקיקה המסדירה את נושא ההתעמרות בעבודה, רוח הצעת החוק למניעת התעמרות בעבודה, התשע"ה-2015 והעקרונות אותם היא משקפת מהווים בסיס לפסיקות בתי הדין לעבודה במקרים של התעמרות בעבודה תוך קביעת פיצוי בגין עוגמת נפש.
במקרה הנדון ההתעמרות כללה לא רק נקיטה בלשון פוגענית ומעליבה שאין מקומה במסגרת יחסי עבודה, אלא גם על טינה אישית שהובילה את עובדי המתנ"ס לפעול כנגד המנהלת.
בית הדין קבע כי למרות שההתעמרות כלפי התובעת נעשתה בחצרי העמותה, מצד הנהלת העמותה ועובדיה, ולא מצד החברה למתנ"סים באופן ישיר, מוטלת הייתה עליה האחריות לדאוג לסביבת עבודה תקינה למנהלת.
בית הדין ציין כי החברה למתנ"סים ניסתה אומנם לסייע למנהלת, אך בשל מערכת היחסים המשולשת בין החברה למתנ"סים, העמותה המפעילה את המתנ"ס והרשות המקומית, יכולתה להשפיע על המתרחש בחצרי המתנ"ס הייתה מוגבלת.
החברה למתנ"סים לא הייתה המעסיקה של עובדי המתנ"ס ולכן לא יכלה לנקוט בצעדים משמעתיים כלשהם ביחס אליהם, ולא הצליחה לרסן את התנהלותם.
בנסיבות אלה, פסק ביה"ד לטובת המנהלת פיצוי בשיעור נמוך יחסית על סך של 15,000 ₪ בגין עגמת הנפש שנגרמה לה.
